לחיות באמת או בכאילו?

תראו את האיש החביב הזה בתמונה☝️

לא חסר לו כלום: שמיים כחולים, רגליו נחות בתוך החול החם, גבו שעון על עץ קוקוס, העיניים עצומות והוא מתחמם מהשמש.

אין לו יותר מדי מרחב. התא שלו מאד צר אבל הוא לגמרי בתוך האשליה וככה תא הכלא פחות מציק לו.

מה אנחנו יכולים לעשות בתוך המרחב הצר שלנו? לרוב אנחנו חוזרים תמיד על אותם הדברים. אומרים את אותם הדברים שלמדנו בעל פה, אולי מאמא ואבא, אולי מסבא וסבתא, מהאח, מהחברים, מהחדשות.

איך אפשר להשתחרר מהתא הזה?

"אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי"

האם אי פעם שמתם לב שהמחשבות שלכם מגיעות ממקום פיזי מסוים? המחשבה הזאת שאתם חושבים עכשיו - תעצמו רגע את העיניים ושימו לב מהיכן היא מגיעה:

מלמעלה? מלמטה? מימין? משמאל? מקדימה? מאחורה?

בימים האחרונים בתרגולי הבוקר אנחנו מרימים את המבט שלנו, בעיניים פקוחות או בעיניים עצומות, ואנחנו גולשים מעל הקושי, הכאב, המחשבות והרגשות הרגילים ומביטים אל על. מלמעלה אנחנו מסוגלים להפריד את עצמנו מהדברים שקורים לנו, לראות אותם בפרספקטיבה שונה. כשהמבט שלנו פונה מטה זה כמו לעמוד על קרש ולנסות להרים אותו. ניסיתם? אז מה נדרש? קודם כל לראות שאני עומדת על הקרש הזה, אחר כך לזוז ממנו, ואז אוכל להשתמש בקרש הזה כדי לבנות משהו או בכלל ללכת למקום אחר.

כשהעיניים סוף סוף משתחררות מהאשליה ונישאות כלפי מעלה אז אנחנו באמת מתחילים לראות. המרחב שהיה צר הולך ומתרחב. עכשיו כשהנוף נפרש למול עיננו במלואו, אנחנו יודעים לאן ללכת, מה חשוב לנו באמת, מה אנחנו רוצים באמת.

מה קורה מבחינה מדעית כשמסתכלים למעלה?

בכל פעם שאנחנו מרימים את המבט, ולו לרגע קט - כשאנחנו הולכים, רצים, יושבים או נוהגים וגם כשאנחנו תקועים במחשבה ורגש שליליים - שדה הראייה שלנו מתרחב והעפעפיים שלנו פחות חוסמות את האור.

העלאת המבט גורמת לנו להיות יותר קשובים, אנחנו ערים יותר והתנוחות שלנו הופכות לתנוחות של עוצמה וביטחון ולא של קורבן.

ספורטאים יודעים שזה טוב להסתכל קדימה ולא להתמקד על הקרקע כי מבט מורם מאפשר להם לראות טוב יותר את מה שקורה.

אז איך נוצר השינוי?

לראות את המצב שלי ואז לעשות פעולה קטנה שמשנה הכל.