אומנות עשיית הכלום

בוקר ביער אני נכנסת אל תוך היער וריח האורנים נשאף פנימה לתוכי. ענפים דקיקים נשברים מתחת צעדי והתרנגול קורא ממרחק. אני מתיישבת על האדמה מוקפת במחטי האורן והאצטרובלים, שוקעת במחשבות. מעלי מזמרת ציפור כאילו קוראת לי לחדול ממחשבות ולהקשיב. אני נכנעת לשירתה. אני כאן. נושמת פנימה את החיים.

כששואלים אותי מה זאת מדיטציה אני אומרת שזאת אומנות עשיית הכלום. איך זה התחיל? לפני כמה שנים אחרי שכבר תרגלתי כמה שנים מדיטציה, הגיעה תקופה שלא יכולתי לשבת לתרגל. התעוררה בי התנגדות עצומה לתרגול. לא יכולתי לשבת על שרפרף המדיטציה שהיה אהוב עד לאותה נקודה ועכשיו חפץ מעצבן שמזכיר לי את יתמותו. כל יום היה תירוץ אחר וכל יום הרגשתי את החוסר. יום אחד כנראה ירד אלי מלאך ואמר: אל תעשי מדיטציה. שבי בחצר ואל תעשי כלום. פשוט תהיי. ללא חוקים, ללא מגבלות של שרפרף וגונג ושקט, ללא אסור ומותר, ללא טוב ורע. רק תשבי בלי לעשות כלום. אז יצאתי לחצר והתיישבתי לי. אחרי פחות מדקה בעודי יושבת וצופה בגינה, קמתי אוטומטית כדי לאסוף כמה עלים. התיישבתי חזרה. קמתי להשקות איזה עציץ. מאד דחוף! שוב התיישבתי, הפעם נחושה "לא לעשות כלום". ואז בעיניי רוחי התחלתי לגזום את השיחים, לבנות גדר למטפס, לנקות את המרזב. "לא פשוט הכלום הזה", אמרתי לעצמי. למחרת נתתי לעצמי עוד הזדמנות. הפעם אמרתי לעצמי אל תעשי כלום אבל תאפשרי לעצמך להתבונן ותרגישי את הנשימה שלך. מיום ליום שניות-הכלום הפכו לדקות והצורך הפך להנאה. ההנאה להקשיב, ההנאה לשחרר. מאז הבנתי כמה חשוב להכניס את מצב המדיטציה לתוך החיים. לא לייחד אותו לפינת החדר ולזמן מועדף, אלא לחבר את המצב הזה לכל רגע. מכאן לשם, הנשימה שלי התחילה ללוות אותי בזמנים שונים. שמתי לב לנשימה שלי בעודי נוהגת, בעודי חושבת, בעודי עושה את כל הדברים הכי פשוטים ביומיום. השבוע, בקבוצת תרגול המדיטציה היומי, גילינו את המרחב שבין הדברים. זה בדיוק המקום של הכלום. בין מעשה אחד לאחר. בין נשימה לנשימה, בין צעד לצעד, בין מילה למילה, בין כאב לכאב. המקום הזה הוא מרחב שהתפנה. מרחב של שהות. בתרגול חיפשנו לא למלא אותו מיד. להשאיר אותו עוד קצת ריק, פנוי ממחשבות, פנוי מצרכים, חופשי. כן, זה עשוי להימשך שבריר שנייה. השבריר הזה הוא התמצית. התמצית שמכילה את כל המרכיבים הנדרשים. המקום הזה לא שולל אף צד, לא אוחז בשום צד, ולא נמלט משם. המקום הזה הוא השקט, ללא ציפּייה. מקום של צְפייה, כמו הנשר הדואה בשמיים המרפה כל מאמץ ומביט ממעל על כל הנעשה. עירני, משוחרר, ללא ניע. הוא משתמש ברוחות כדי להרפות ולנווט. רבים שמגיעים אלי לקליניקה שואלים, במילים כאלה או אחרות, איך הם יכולים לדעת מי הם באמת, מה הם רוצים למול הדחפים החזקים שמגיעים מבחוץ? כשאנחנו מרפים כמו הנשר. מרפים מההתנגדות, משתמשים ברוחות שסביבנו למען הניווט של חיינו. לאו טצה אמר: "אין טעם לחתור בסירה נגד הרוח, אלא יש לזהות את כיוון הרוח ולהשתמש בה כדי להגיע ליעד". איך עושים את זה? מתאמנים. אתם מוזמנים להתאמן איתי!