באחד הימים תפסתי את עצמי חושבת "מתי זה ייגמר?"
ובאותו רגע היה לי ברור שזה אף פעם לא ייגמר. כל הזמן משהו קורה, לא רק אצלנו באופן אישי, אלא גם בכללי - בארץ, בעולם, והֵיי - גם בכוכבי הלכת מעלינו. אם נחכה שהדברים שקורים ייגמרו, נחכה הרבהההה זמן. אתם מכירים את זה? הילדה חולה ואז אנחנו מחכים שהיא תבריא ותלך לגן... אבל אז הבוס בעבודה מרגיז אותנו.. ואז אנחנו קמים בבוקר עם גב תפוס...ואז הכלב נדרס, ואז הקורונה מגיעה, ואז המלחמה ואז חג, כזה או אחר.... אז צחקתי לעצמי ובראשי התנגן השיר "אין לי רגע דל, או סקנדל או פסטיבל" (שיר אמיתי משנת התרפפ"ו). שיר נוסף שנכתב על ידי הפילוסוף סנקה, אי שם בתחילת הספירה, אומר אותו דבר במילים אחרות:
"תפוס במערבולת העסקים וההתחייבויות כל אחד צורך את חייו, תמיד בחרדה מפני מה שיקרה ומשועמם ממה שבידיו". סנקה חי מ-3 לפני הספירה ועד 65 לספירה. במה לעזאזל הוא היה תפוס באותו זמן? מערבולת העסקים? ההתחייבויות? הוא הרי קיבל מכתב פעם בחודש, וחמור אחד עבר פעם ביום לפני הדלת שלו... אז מה מסתבר? ששום דבר לא השתנה אצלנו בני האדם, יותר מאלפיים שנה. אם נחפש בחוץ את הפתרונות לבעיות שלנו, אם נחכה שהתנאים ייטיבו עימנו כדי שנוכל להירגע ולהקדיש את עצמנו למה שאנחנו אוהבים, למה שמרגיע ומחזק אותנו - אז נישאר תפוסים, שאובים, נצרוך את החיים שלנו ונהיה בחרדה או משועממים.
רגע, יש גם חדשות טובות! הנה המשך השיר של סנקה: "מי שלעומת זאת מקדיש כל רגע מזמנו לטיפוח גדילתו, מי שמתכונן לכל יום כאילו מדובר בכל חייו, אינו ממתין בתקווה למחר ואף אינו חושש ממנו" הכל קורה בתוכנו ומסביבנו. אם נחשוב שהשליטה בידינו, נהיה עסוקים כל הזמן בלכבות שריפות. אם נמשיך להסתכל החוצה, להאשים, לא לקחת אחריות, תמיד נהיה תלויים במה שקורה שם בחוץ וזה יכריע אותנו. בשביל השינוי אין אף פעם זמן שהוא באמת מתאים. ולכן הזמן להתחיל לזוז הוא עכשיו. לא לחכות שהדברים יסתדרו אלא ליצור גרעין פנימי יציב ושקט, שהוא לא תלוי בנסיבות החיצוניות, שמסוגל לענות נכון לכל מה שמגיע. ב1947 הפסיכולוג מוריס ניקול כתב: "אנשים לא זוכרים את עצמם. כתוצאה מכך, הם מוּנעים על ידי נסיבות חיצוניות המשתנות ללא הרף, מלחמה ושלום, וכן הלאה. החיים כל הזמן משנים נסיבות. מה זה הדבר שבנו שמוּנע כך? זהו הצד החיצוני, הנרכש בנו, הנקרא אישיות. אם הפנימי היה מפותח בכל אחד מאיתנו - החלק האמיתי, המהותי - כל החיים היו שונים ולא היינו נתונים עוד לחסדי הנסיבות החיצוניות המשתנות, אלא כעת היה לנו משהו פנימי יציב. אבל כדי שזה יתקיים, הכרחי לתרגל זכירה-עצמית." מה המשמעות של לזכור את עצמנו? במדיטציה זה 'לקרוא לעצמי בחזרה'. כל פעם שאנחנו מאבדים את תשומת הלב לחזור להקשבה, להתבונן פנימה, לעשות שקט ואז אנחנו חווים משהו שונה לגמרי. הגוף סוף סוף אומר ״אההה״, הרגשות אומרים ״שששש״, המחשבה צלולה ומוארת ואנחנו משתרשים כדי לגדל את הצמח שלנו כמו עץ חזק. אשמח לשמוע את ההרהורים שלכם :)
באהבה, יעל