הבוקר מתחיל בחיפזון. להספיק להכין סנדויצ'ים. להספיק להגיע בזמן. להספיק להגיע למטופלים. להספיק לתת להם את הטיפול הטוב ביותר. להספיק להכין ארוחת צהריים חמה. לקפל כביסה. לענות לטלפונים. אני עוצרת הכל – המצרכים מפוזרים על השיש, המחשב פתוח ועל השולחן מלא ניירות. הכביסה לא מקופלת עדיין. אני עוזבת הכל ונכנסת למדיטציה. המחשבה עדיין עם הזמן אומרת צריך וצריך , הגוף עדיין עם הזמן מתוח ודרוך, הלב פועם ורוגש. אני מחזירה את עצמי לכאן, למרחב שאין בו זמן ואין צריך. המחשבה מאיטה, חולפת לה.הנשימה נרגעת ומתארכת. פעימת הלב שוקטת. איזה אושר! אני חוזרת לעיסוקי. האוכל הוכן בהנאה והריח נהדר. אני מביטה במחשב והמילים המהותיות קופצות מול עיניי ואני יודעת מה נדרש (איך לא ראיתי את זה קודם?!). הכביסה עדיין לא מקופלת אבל מדיפה ריח של המרכך של סנו מקסימה.
שאלו פעם את הדלאי לאמה איך הוא עונה על 100 מיילים בשעה. הוא ענה שהוא עושה 40 דקות מדיטציה ו20 דקות עונה למיילים. "ואם יש לך 200 מיילים?", "אני מודט 50 דקות ו10 דקות עונה למיילים".
לא דחוף, אבל הכרחי!
