הוא שר מהלב, הגוף שלו זז עם המנגינה, העיניים נעצמות, אצבעות הידיים רוקדות איתו. הרקדנית מצטרפת לשירה, נעמדת ומתחילה לרקוע בעדינות עם נעליה האדומות והעקבים הנוקשים על במת העץ. היא זוקפת גו כממריאה, הגוף יציב, התנועות שלה החלטיות, הבעות הפנים מספרות סיפור. האצבעות מתגלגלות, מלטפות, מציירות. נגן הגיטרה פורט עליה באהבה, יחד הם יוצרים צלילים. מנגינה נהדרת. המתופף יושב על קופסת עץ. גם הם אחד. היא תומכת בו. יש תהודה. נוצרת הרמוניה. מכלול אחד שזז יחד. יצירה. אהבה. שמחה.
* * *
מגיעות אלי אמא ובת. הבת סובלת מחרדות. לא ברור מתי זה התחיל ולמה. פתאום. מה את הכי רוצה? להיות תלמידה טובה. והחרדות? גם. רוצה שהפחד יעבור. הוא מפריע. אני ישנה עם אור מגיל קטן. מפחדת מהחושך. מפחדת בחוץ לבד. מפחדת מכלבים. הוא יכול לתקוף אותי. לא יכולה להצביע על הפחד. אני לבד וצריכה שמישהו יהיה איתי. קשה לי שאני צריכה להסביר את עצמי. שלא מבינים אותי. צריכה להסביר למה וממה אני מפחדת ואני לא יודעת. פשוט מפחדת. קרה משהו? לא קרה כלום. קשה בלימודים. ראיתי סרט מפחיד. אמרת שאת רוצה להיות תלמידה טובה? לא מעניין אותי החומר. העניין זה להצליח. אני רוצה להצליח. בעיות פיזיות? כשאני מתאמצת קשה לי לנשום וכואב לי בצד.
הנערה יוצאת מהחדר והאמא נכנסת. איך היה ההיריון? בסדר גמור. הלידה? היתה קשה מאד. פחדתי שאאבד אותה, שמשהו יקרה בתהליך. היא נתקעה ולא יצאה. היא היתה גדולה, הראש שלה נתקע ומשכו אותה מהצוואר. פחדתי שמשהו לא בסדר. לא נשמתי!
* * *
החיים מתחילים בהתעברות. הקלקול התחיל שם בלידה. פחד גדול לא להצליח. פחד מהחושך. מאמץ גדול וחוסר נשימה. שם נמצא הריפוי. ללא מילים. ללא הסברים. כאשר אדם מתרגל למשהו למשך זמן ארוך זה יוצר בו רושם, זיכרון. זה גורם לו להגיב בצורה מוגזמת ולא מתאימה גם לגירוי הכי קטן. ככל שהשורש מגורה יותר כך מצבים יותר ויותר קטנים עלולים לשלהב את המחלה.
תרופה הומאופתית היא כוח אנרגטי דומה למחלה אבל חזק ממנה. היא מעוררת את כוח החיים ומאלצת אותו להגיב עד שהוא הופך חזק יותר מהמחלה. כך ניתן לראות חזרה דומיננטית של כוח החיים. הכוח הוויטאלי חוזר לשלוט על הגוף, והוא יכול שוב לאזן ולשמור עליו.
