ענווה זה לא לדעת

היא: "מאז שהיתה לי קורונה, אני מרגישה מאוד לא רגועה ומדוכאת"

"ברור", יכולתי להשיב, "זה מה שקורה לרבים אחרי המחלה:

עייפות, דכדוך, חוסר מנוחה. אני לגמרי מבינה אותך”.

זה היה הדבר הכי ברור לומר, במיוחד אחרי שאני רואה את זה בכל מקום.

זה ישקף את האמפתיה שלי, את ההבנה שלי, את החיבור שלי,

את הידע והמומחיות שלי.

שתינו נרגיש טוב.

אז זהו.... שלא.

כשמישהו פונה אליך ומבטא את הפגיעות שלו/שלה, קיימת תשובה שהיא חשובה יותר והכרחית יותר, הרבה לפני שאנחנו מביעים את הידע שלנו.

התשובה היא הסקרנות.

כי האמת היא שאני לא יודעת מה קורה אצלה באמת. למען האמת היא בקושי יודעת מה קורה איתה. ואפילו אם כל מה שראיתי וחוויתי לאחרונה יתברר כנכון, אני לא באמת יודעת מה נכון.

זה אומר שלפני שאוכל להפגין את ההבנה שלי, אני חייבת לפתח אותה.

אני צריכה לשאול שאלות ולהיות פתוחה, להקשיב וללמוד. וזה מצריך ענווה. ענווה זה לא לדעת.

ענווה, בסופו של דבר, מובילה לאמפתיה, שמובילה לחמלה.

אז ביקשתי ממנה שתספר לי יותר. ואני שמחה שעשיתי את זה.

כי היא לא באמת מרגישה ככה מאז הקורונה. התחושות האלה מלוות אותה עוד הרבה לפני.

תחושת פחד, בדידות, חוסר וודאות.

לפני שאמשיך ואספר לכם מה היו התובנות שלה, בואו נדבר רגע על מי אנחנו ואיך אנחנו מרגישים.

ביום אחד אנחנו מרגישים הרבה דברים: שמחה ועצב. התרגשות וכעס. תסכול ורווחה. וגם פחד וגבורה. כדי להרגיש את הכל אנחנו צריכים להישאר סקרנים לגבי עצמנו וגם אמיצים. אחרי שאנחנו לומדים לפתח את הסקרנות הזאת עם עצמנו, נוכל גם להיות סקרנים עם האחרים ובמקום לתת תשובות, נוכל ללמוד לשאול שאלות. כדי שנדע באמת לעזור. להורים שלנו, לילדים שלנו, לחברים, לקולגות.

להיות סקרנים לגבי עצמנו זאת הדרך שבה אנחנו מתחילים באמת להכיר מי אנחנו. זה יכול להיות מפחיד. אבל גם מרגש ומשחרר.

למה צריך אומץ? כי ההקשבה לעצמנו מעלה, באופן טבעי, רגשות לא מוכרים ומטרידים. וכדי להימנע מהתחושה הזאת אנחנו נמנעים ובורחים. מעסיקים את עצמנו באלף ואחד דברים. רצים מכאן לשם, מתכננים מלא פרויקטים ודברים לעשות, רק כדי שלא נישאר לבד עם עצמנו. אבל למרות הכאב, זה גם הרגע ללמוד להכיר את עצמי. ובעיקר ללמוד להישאר עם עצמי. וכשאני מגלה שאני מסוגלת להישאר עם עצמי, אפילו עם הפחדים שלי וחוסר הביטחון שלי, אני כבר לא צריכה לעשות משהו כדי להימנע מהם. וזה מוביל לביטחון עצמי חדש, לעוצמה, ולחופש פעולה - לא מתוך פחד וחוסר ביטחון - אלא מתוך מטרה, חיבור, כוח ואהבה. מה יקרה אם נעמוד בפני הדחף לעשות ובמקום זה נפסיק לעשות? מה יקרה אם ניתן לעצמנו פשוט להיות נוכחים? אולי מה שתגלו עשוי להפתיע אתכם.

ועכשיו נחזור אליה. כשהיא האטה מספיק כדי להקשיב למה שהיא מרגישה, החוויה העמוקה ביותר שלה לא היתה דיכאון. החוויה הכי עמוקה שלה היתה אופטימיות. אז, אני שואלת אתכם: ברגע זה, אתם יכולים לעצור הכול לרגע, לקחת אוויר ולהיות סקרנים? עכשיו: מה אתה מרגיש? מה את מרגישה?

מהלב, יעל